הילדים שלנו חשופים להמון מידע לטוב או לרע. הרבה מידע, בעיקר בגילאים הקטנים מגיע בעיקר מאיתנו כאשר אנחנו נדרשים לחשוב (ולא עושים זאת) כיצד לעצב את אישיות ומחשבות הילד עם החשיפה למידע זה או אחר. מידע מסויים שאותו אנחנו לא תמיד חושפים בגיל מוקדם הוא מידע על מוות. על ימים נוראים מסויימים (ימי הזיכרון ויום השואה) וכן עוד ימים קשים שעברו בהסטוריה של העם היהודי.
לנו בבית יש טווח גילאים יחסית נמוך עדיין (גיל שנתיים, כמעט 4 וכעמט 6) אבל כבר עולות אצלנו השאלות על כמות ורמת החשיפה שאנחנו יכולים לחשוף ולספר לילדים שלנו עליה הנוגעת למוות.
תאמת את הגדולה שלנו כבר חשפתי לענייני מוות אבל עדיין זה לא היה מעורב מן הסתם בתיאורים ויחסית בדיבור קליל וטבעי. השאלה היותר נכונה היא לשאול אם נכון לחשוף אותם בכלל ואם כן החל מאיזה גיל ובאיזו רמה. בפוסט הקרוב ננסה לענות על שאלות אלה.
מתחילים קודם לספר על מעשים רעים
בואו נדבר על יום השואה טוב הדבר הראשון שכמובן סיפרתי לילדה (כרגע בת 5 נושקת ל6) זה על מעשים רעים שעשו לנו כשלא היינו מוגנים, הרי היום אנחנו מוגנים ע"י ארץ ישראל.
הקטע המצחיק והנחמד הוא שכששאלתי אותה איזה מעשים רעים היא חושבת שעשו אז היא אמרה גנבים! כן! הילדה גאון! גבנו אותנו! רק חבל שהגנבה היתה של נשמותנו…
ולענייננו מיד אחר כך היא התחילה לפתוח בסיפור ארוך על המשחק נינג'ה שיש לה בטאבלט. מדובר במשחק בסגנון Quest (אלה עם המשימות) שהילדה התאהבה בו ושאחת המשימות שם היא לתפוס איזה גנב. אז מבחינתה, לפחות כרגע, הגנב הזה הוא מר שואה.
המתוקה הגדילה לעשות והמשיכה מבלי ששאלתי בעוד סיפור, הפעם סיפור אמיתי על ילד בגן שנוהג לגנוב לה את המקום בגן וגם להרביץ מדי פעם. עוד מר שואה. תאמת אני מכיר אותו… מה הקטע שלו? חבל עליו…
עברתי לאריאלוש בת ה- 3.5 שנים (כן עוד ירבו) והסברתי לה קלות ושאלתי אותה מה זה מעשים רעים. במקרה שלה זה היה רק מכות וכמובן שגם היא הזכירה מיד חוויות "קשות" מהגן עם שמות. כרגע המסקנות מכל עסק השואה הזה הוא פתיחת מחלקת מודיעין בבית על "בני עוולות" מתוקים שמרביצים לקטנות.
בנוגע לקטנה ביותר לא שאלתי (שנתיים) ואני גם לא דואג בנוגע למכות, הילדה תכמנית, חזקה ועבה מרוב בני גילה.
האם בכלל כדאי לדבר על מוות עם ילד
כמובן תלוי גיל, אבל דיבור על מוות לא מכיל רק חסרונות וגם יתרונות. בואו נחשוב מה הן:
- לשים הכל בפרופורציה – כן פתאום הדברים הקטנים שמפריעים לנו במהלך היום נראים לנו סתם עוד חוויה שאנחנו עוברים ותו לא. חוויה בתוך הדבר הנפלא הזה שנקרא חיים, שבהם אנחנו רק לומדים ולומדים, כן גם מטעויות ודברים רעים לומדים.
- מניעת חרדות עתידיות – כן עדיף לתת מידע ובשליטה ובהדרגה לילדים מאשר יום אחד שהם יחטפו שוק מעניין המוות וללא תמיכה ושיתוף, וכך עלול להיגרם להם נזק.
האם ילדים יכולים בכלל להתאבל?
טוב זה כבר סיפור אחר, חשבנו לשתף את הילדים באבל, אבל האם יש טעם בכך? האם ילד יכול להתאבל?
לשם המידע הזה נשתמש במידע מעניין וותיק של חלוקה לשלוש קבוצות שערכה החוקרת מאגי.
אפשר לומר שישנה הסכמה, בטח לי מאגי שלפני גיל 3 ההתפתחות השכלית והמילולית של הילד כל כך נמוכה שבאמת אין טעם לדבר איתו על מוות, כלומר הוא לא באמת יבין שמדובר בתהליך סופי ולא הפיך ומי שהולך לשם, מה לעשות, גם חוזר אם ירצה או לא.
במחקרים נוספים הראו שאין אפשרות לילד גם בסביבות גיל 3-5 להתאבל ברמה שאנחנו מתאבלים. הילד עשוי יותר לחשוב שמישהו ישן… כן ברמה הזאת…
גם בצפירה ביום השואה (הצילום מטה מהיום) הילדה הקטנה דיי חייכה למרות ההסבר שנתתי בזמן הצפירה. הגדולה יותר שעברה את גיל 5, דווקא שוחחה ואמרה שזה כמו יציאת מצרים (מתחמם מתחמם…) וכשאמרתי לה חצי בצחוק שהיא עדיין לא יכולה להבין כי היא עוד לא בת 6, היא הבהירה כי היא כן יכולה להבין כי היא משתמשת כבר במשחת שיניים של גיל 6. חמוד!
הלאה כאמור לפי נאגי השלב הבא הוא באיזור של בין 5-9 שנים. אז אפשר לומר שיש יותר האנשה בחשיבה של הילד אך עדיין מדובר במשהו שהם מדחיקים וחושבים שאם היו חכמים היו אפילו מתגברים עליו.
באיזור גיל 9 פלוס הילד כבר יכול להבין שזה תהליך לגמרי סופי, ואפילו קשור אליו בסופו של דבר (נשמע מפחיד)
גם בענייני אבל, על אף הרגישות הגבוהה, ישנה אפשרות יותר "מלאה" להתאבל רק בגיל הבגרות.
בכל אופן חשוב לציין שכאשר הילד עובר את התהליכים האלה צריך להתנהג בצורה טבעית כדי שהוא יקבל את זה כמה שיותר "בטוב".
אז האם לדבר עם הילד על מוות
השאלה הזאת בהחלט צריכה להיות מופנת לפסיכולוג שמבין בנושא. עם זאת, על דבר אחד ברור, ילדים קטנים, נתחיל בעד גיל שנתיים, אל מסוגלים בכלל להכיל את המשמעות.
גם ילדים בגיל 3-5 עדיין לא מבינים בצורה טובה, ואם כבר עומדים בצפירה של יום השואה ומשתפים אותם, אפשר לדבר איתם על הנושא בצורה די רדודה.
מעל גיל 5 אפשר להכניס בטבעיות וברוגע את הילד לנושא, אט אט, לדוגמא אם מדובר ביום השואה אז לדבר על כך שמישהו ניסה להרוג אותנו ולעשות לנו מעשים רעים. התפיסה של הילד יכולה להיראות לנו מלאה כשבפועל לא. ולדעתי, גם לא צריך להתעקש.
רק בשלב של איזור גיל 10 ילדים עשויים לקבל את כל ההבנה של המוות וגם הקשר אליהם למוות. הבנות שלנו עדיין לא בגיל הזה, עם זאת בת ה – 5 אני כבר משוחח קלות מפעם לפעם על כך שמישהו מת (כמו החתול בחצר או קרוב משפחה שמת) אבל אני מודע לכך שעל אף שהיא נראית בוגרת היא לא באמת מקבלת את המשמעות של זה לגבי החיים. מה שכן אני בטוח שהרגע של השוק די יגיע בהמשך, כאמור באיזור גיל 10, ואז פשוט אנהג ברוגע, אקשיב לה ואבהיר לה את הטבעיות בכל המעגל היפה של החיים והמוות (וגם ילדים 🙂
יזע ודמעות.